Hello readers! - !שלום, קוראים

What is this? Read the introduction - מה זה הדבר הזה? הסבר בהקדמה

Saturday, July 31, 2010

Three Little Maids - שלוש עלמות

היום היה עוד יותר חם בחוץ, אבל החלטתי על שינוי כיוון. לא מזמן הצצתי במונה המבקרים שבתחתית הדף, וראיתי פתאום שהיה מבקר אחד מיפן. וזה הזכיר לי שיש לי כמה גלויות יפניות - אז הנה אחת מהן, שהיא ממש כור-היתוך בזעיר אנפין: גלויה מיפן לישראל שכתובה באיטלקית. כמה נחמד!

It was even hotter outside today, but I decided to change direction a little. I recently looked at the visitor counter at the bottom of the page, and saw I had one visitor from Japan. And this reminded me that I have some Japanese postcards - so here's one of them, which is quite a miniature melting pot: a postcard from Japan to Israel, written in Italian. Lovely!

התמונה עצמה סטריאוטיפית להחריד: גיישות (מָאיקוֹ, מסביר הכיתוב שבאחורי התמונה, אבל האינטרנט הסביר לי שמאיקו הן דרגה של גיישה), לבושות בקימונו, יושבות על טאטאמי - הכל מאוד יפני, וגם נראה מאוד מבוים.

The actual picture is woefully stereotypical: Geishas (Maiko, explains the writing on the back, but the internet explains that Maiko are a certain level of Geisha), wearing kimonos, sitting on tatami - it's all so very Japanese, and also looks very much like a staged scenario.

צד קדמי:
Front:


נו, מילא. הסיפור בכלל נמצא בצד האחורי של הגלויה (ושמחתי לגלות שהאיטלקית השכוחה שלי הספיקה כדי לפענח את הכתוב). מר קונסטנט נסע ליפן; הבת שלו נשארה עם חברים, או קרובי משפחה, ומדי פעם קיבלה גלויות צבעוניות ויפות מהארץ הרחוקה ההיא. ובערך 40 שנה אחר כך, הגלויה הזו הגיעה לחנות ספרים משומשים, ומשם אליי, ומשם - לכאן.

Ah well. It's the back of the card where the story is (and I was very happy to find out that my mostly-forgotten Italian was sufficient to understand the message). Mr. Konstandt went to Japan; his daughter was left with friends, or relatives, and now and then received some nice colourful postcards of this faraway land. And about 40 years later, this postcard made its way to a used book store, and from there to me, and from there - to here.

צד אחורי:
Back:



Spero bambina mia che ricevero quel che lettera - spero che stai bene, con tutto il molto d'affare. Mi piace questo paese e sto bene.
Baci, pá


ילדה שלי, אני מקווה שתקבלי את המכתב הזה - אני מקווה שאת בסדר, וגם כל העניינים. אני אוהב את הארץ הזו, ואני בסדר.
נשיקות, אבא


I hope, my girl, that you will get this letter - I hope you're well, and so is everything. I like this country, and I'm doing well.
Kisses, dad


את אביבית קונסטנט לא מצאתי, אבל בדיקה ב-144 מעלה שמשפחת ברטוב עדיין גרה ברח' ניות 14 בירושלים. שקלתי להתקשר אליהם ולשאול, אבל לא נעים לי... בכל זאת, 40 שנה.
אין דבר. המסתורין יישאר מסתורי. לפחות בינתיים. כמו תמיד, יש בי איזו תקווה שאולי מישהו ימצא את דרכו לכאן עם עוד כמה פרטים.
אבל הסיפור עדיין שם: רגע משפחתי אחד קטן ויפה, בין כמה ארצות.

I couldn't find Avivit Konstandt, but a quick check of the phone book finds that the Bartows still live in 14 Nayot St. in Jerusalem. I briefly considered calling them and asking, but it feels awkward... 40 years, after all.
Never mind. The mystery will remain mysterious. For now, anyway. As always, I hold some hope that maybe someone will stumble upon this with some more details.
But the story is still there: a small, beautiful family moment, between countries.

Monday, July 26, 2010

The Alps - הרי האלפים

Another postcard from a faraway cold place, but not much detail for this one, so this will be a short post.

But really, what more do you need? Switzerland. Tall, snow-peaked mountains, with the black and white photograph making them look even colder. Some pines in the foreground, and the hint of a village on a slope. So peaceful.

עוד גלויה במסגרת המקומות הרחוקים והקרים, אבל הפעם אין הרבה פרטים, אז הרשומה הזו תהיה די קצרה.
אבל מה עוד צריך, בעצם? שווייץ. הרים גבוהים ועטויי שלג, שבגלל הצילום בשחור-לבן נראים צוננים עוד יותר. כמה אורנים בקדמת התמונה, ורמז של כפר על המדרון ממול. איזו שלווה.


There is no message written on the back, just the description: Eiger, Mönch, Jungfrau. Wengen von Sulwald ob Isenfluh.
Since out of these eight words six are place names, it wasn't too hard to figure this out: Eiger, Mönch and Jungfrau are the names of the mountain peaks; the second part explains that the village in the picture is Wengen, and that we are watching it from Sulwald or Isenfluh, which are two other places that are quite close to each other (okay, I am actually not 100% sure that I correctly interpreted that 'ob', so any German-readers who end up here are welcome to correct me, but it seems to make sense).

אין הודעה מאחורה, רק התיאור: Eiger, Mönch, Jungfrau. Wengen von Sulwald ob Isenfluh.
מכיוון שמתוך שמונה המלים האלה שש הן שמות מקומות, לא היה קשה לפענח את הכיתוב. אייגר, מונך ויונגפראו הם שמות הפסגות; החלק השני מסביר שהכפר הוא וונגן, ושאנחנו צופים בו מסולוולד או איזנפלו, שהם עוד שני מקומות שסמוכים זה לזה (טוב, אז אני לא בטוחה ב-100% שבאמת פירשתי נכונה את ה-'ob' הזה, אז אם מזדמנים לכאן קוראי גרמנית אשמח לתיקון, אבל זה נשמע לי הגיוני בכל אופן).

And one nice thing to finish with - thanks to the wonders of technology, you can now find the relevant places on Google Earth, and recreate the photo almost exactly. I'm putting a link this time, rather than embedding, both because it requires a plug-in for Google Maps that not everyone might be interested in, and because the embedded version makes everything run slow. But here, have a look. It's cool.

ומשהו אחד נחמד לסיום - בזכות פלאי הטכנולוגיה, אפשר למצוא ב-Google Earth את המקומות הנזכרים, ולשחזר את התמונה כמעט במדויק. אני מקשרת הפעם, ולא מטמיעה, גם כי זה דורש התקנה של פלאג-אין בשביל גוגל מפות, שאולי לא כולם מעונינים בו, וגם כי זה מאט מאוד את הגלישה. אבל הנה, תסתכלו. זה מגניב.

Update: Got a correction of the German from Peter, who explains: "'ob' by the way is old German for 'oberhalb' = upon or above, so Isenfluh may be a river or village below Sulwald". And since Sulwald is indeed a bit above the village of Isenfluh, it all makes sense now. Thank you!
עדכון: קיבלתי תיקון לגרמנית מפטר, שמסביר ש-ob הוא צורה ארכאית של oberhalb, 'מעל'. ומכיוון שסולוולד אכן נמצא קצת מעל הכפר איזנפלו, הכל הרבה יותר הגיוני עכשיו. תודה!

Monday, July 19, 2010

The Blue Lakes - האגמים הכחולים

חם בחוץ, אז החלטתי שהשבוע יהיה בסימן מקומות רחוקים וקרים. והפעם - פינלנד! מולדתם של טובה ינסון ו'משפחת החיות המוזרות', שם המומינים ישנים חצי מהשנה כי השלג מכסה את הכל. פינלנד!

It's hot out, so this week I decided to go for faraway, cold places. Today - Finland! The home of Tove Jansson and the Finn Family Moomintroll, where the moomins sleep for half the year because everything is covered in snow. Finland!

צד קדמי:

Front:



דווקא יש שמש, אבל כמה ירוק ונעים!
זו פינה קטנה של הלסינקי - לא הצלחתי למצוא תמונה מקבילה בת-ימינו, אבל לא קשה למצוא את האיזור בגוגל מפות. הבניין הגבוה בצד שמאל למעלה הוא בית החולים האוניברסיטאי Meilahti, והבניין בצד ימין מקדימה הוא בית החולים לילדים Lastenlinna ('טירת הילדים'). והכל מלא בשמות פיניים נפלאים כמו Humallahti ו-Merikannontie ו-Linnankoskenkatu, שכיף לי רק לומר אותם.

Seems sunny, actually, but so green and pleasant!
This is a small corner of Helsinki - I couldn't find a contemporary picture of this spot, but it's not very hard to find on Google Maps. The tall building in the top left is the Meilahti university hospital, and the building in the right on the front is the children's hospital Lastenlinna ('children's castle'). And everything has all those wonderful Finnish names like Humallahti and Merikannontie and Linnankoskenkatu, that are really fun to say.


אבל למען האמת, שתי הסיבות העיקריות שבגללן קניתי את הגלויה הזו הן בכלל בצד השני: הבולים היפים (במיוחד הבול על המידע הגרעיני, יש להודות; אני חושבת שהעיצוב שלו פשוט ויפה), והנמענים בשירות ההידרולוגי. אני תוהה אם כיום אנשים עדיין שולחים גלויות למקום העבודה - אפילו אנשים שעוד שולחים גלויות (נדמה לי שדווקא עשיתי משהו כזה לפני שנים, אבל אני לא דוגמא, אני גם אוהבת לכתוב מכתבים על נייר ולשלוח אותם בדואר). יש בזה משהו מאוד נחמד.

But actually, the two main reasons I bought this postcard in the first place are on the other side; the pretty stamps (especially the one about Nuclear Data, I have to say; I find the design simple and beautiful), and the addressees in the Hydrological Service. I wonder if people today still send postcards to their workplaces - even people that still send postcards at all (I think I've done something like that once, but I'm a bad example, I also like writing letters on paper and sending them by snail-mail). There's something very nice about this.

צד אחורי:

Back:

לכ'
עובדי השרות ההידרולוגי
ת.ד. 667
ירושלים
ISRAEL

9.8.70
הגענו לכאן בגשם שותף [כך במקור!], אך מאז עברו יומיים ומאז אנו מחפשים ביתר שאת אחר האגמים הכחולים לאחר שזרחה השמש הפינלנדית.
בניגוד לכל ציפיותינו, החיים כאן זולים ויפים להוציא את המזון מן הכלל.
שלכם
רות ומיכאל


To
Workers of the Hydrological Service
P.O. 667
Jerusalem
ISRAEL

9.8.70
We got here in poring [sic!] rain, but since then it's been two days and since then we've been searching all the more ardently for the blue lakes, after the Finlandian sun has risen.
Contrary to all our expectations, life here is pretty and inexpensive, excepting the food.
Yours
Ruth and Michael

מעניין לכמה זמן הם נסעו; יכול אמנם להיות שזו היתה פשוט נסיעת עבודה כלשהי, אבל המשפט 'החיים כאן זולים ויפים' דווקא מרמז בעיניי על נסיעה ארוכה יותר. בכל אופן, נשמע יפה שם, ואני חושבת שהייתי מוכנה להתמודד עם האוכל הפיני תמורת כמה אגמים כחולים כאלה.
פינלנד!

I wonder for how long they went there; it could just be some kind of  business trip, I guess, but the sentence 'life here is pretty and inexpensive' seems to imply, to me, a longer trip. Anyway, it sounds very nice there, and I think that I'd be willing to put up with Finnish food in exchange for a couple of those blue lakes.
Finland!

Thursday, July 15, 2010

The Lady from Skierniewice - האדונית מסקערניעוויץ

I guess I could have started with this lady, since this picture is the indirect cause for the whole blog, but, well, I didn't. She goes with the gentleman from the previous post, at least in my mind, since I found both photos at the same store. And I like her a lot, too; I like her pose, gentle yet mysterious, and I like the dramatic shadow, and I think it's all very beautiful.

אני מניחה שיכלתי לפתוח בתמונה הזו דווקא, כי היא היתה, בעקיפין, הגורם שהביא ליצירת הבלוג, אבל נו, לא כך היה. היא קשורה לאיש מהתמונה הקודמת, לפחות בראש שלי, כי מצאתי את שתי התמונות באותה חנות. ואני מאוד אוהבת גם אותה; אני אוהבת את התנוחה העדינה-אך-מסתורית שלה, ואת הצל הדרמטי, ובכלל, התמונה הזו נורא יפה בעיניי.


But unlike our dapper gentleman, this picture has a little hint of where it came from. The photographer's stamp in the corner. Here it is below, slightly blown up and enhanced - again, only as much as my limited means and skills allow, but in this case, it was enough.

לעומת האדון האלגנטי, עם זאת, בתמונה הזו היה רמז קטן למקום המוצא שלה. חותמת של הצלם, בפינה. הנה היא, להלן, קצת מוגדלת ומשופצת - שוב, רק עד כמה שאני מסוגלת, עם האמצעים והכישורים המוגבלים שלי, אבל במקרה שלפנינו, זה הספיק.



The name "L. Karp" is pretty clear; so are some of the letters of the name below, although some of them have faded quite a bit. But typing the first letters into Google, S-K-I-E-R-N - one of the first autocomplete suggestions on the list was 'Skierniewice' (and once I saw the name, I could read it in the stamp pretty well). It's a town in Poland, about halfway between Warsaw and Lodz.

השם 'L. Karp' די ברור; גם כמה אותיות מהשם שמתחתיו עוד קריאות, למרות שחלקן נמחקו. אבל כשהקלדתי בגוגל את האותיות הראשונות, S-K-I-E-R-N - אחת ההצעות הראשונות ברשימה היתה 'Skierniewice' (וברגע שראיתי את השם, כבר יכלתי לקרוא אותו בחותמת די בקלות). זו עיירה בפולין, בערך במחצית הדרך בין ורשה ולודז'.


Not only that, but with great luck, another photograph taken by Mr. Karp in 1913 made it to the internet, thanks to a Yiddish newspaper that happens to appear in it. The stamp with his name and hometown can be seen pretty well, there, although the style is different. I'm guessing that the picture I have is later, prom the 20s or 30s, since my limited knowledge of art history suggests that the stamp's style is closer to Art Deco. We can imagine Mr. Karp deciding to revamp the logo a little, make it more Modern, something to draw in those sophisticated urbanites who've been to Berlin and seen Bauhaus.

לא זו בלבד, אלא שבמזל גדול, תמונה אחרת שצילם האדון קארפ מסקערניעוויץ (או סקרנביצה, אבל הכתיב היידי חביב בעיניי משום מה) ב-1913 הגיעה גם היא לאינטרנט, בזכות עיתון יידי שמופיע בה. את החותמת, ובה שמו ושם העיר, אפשר לראות שם היטב, אם כי הסגנון שלה שונה. אני מנחשת שהתמונה שאצלי מאוחרת יותר, משנות ה-20 או ה-30, כי מתוך הידע המוגבל למדי שלי בתולדות האמנות נדמה לי שסגנון החותמת שלה קרוב יותר לאר-דקו. אפשר לנחש שמר קארפ החליט לשפץ קצת את הלוגו, שיהיה יותר מודרני. משהו שימשוך את העירוניים המתוחכמים, שכבר היו בברלין וראו באוהאוס.

And then... then came the War.
I tried looking through the Yad VaShem name database, and found, not him exactly (and definitely not the unnamed lady in the picture), but his daughters. Two of them, Khana and Szewa, were also photographers, and appear to have died in the war; the third sister, Varda, filled out 'Pages of Testimony' for them (twice, it appears - I apologise for not including the links, since they do not work for me for some reason, but you can look for yourselves if you want [Update, June 4 2012: Yad VaShem changed their website a bit, and it seems that now I can link directly to the pages]). She survived, and at least as late as 1999 was living in Tel Aviv. Maybe somebody who knows Varda Gilboa will somehow get here. Maybe she is still alive. Maybe she can tell the story of her father, Lipman Karp, and his photo studio. Maybe she will even recognise this picture.
Maybe not.
The story is out there, somewhere, even if we'll never discover all of it. And I think it's all very beautiful.

ואז... אז היתה המלחמה.
חיפשתי בארכיון יד ושם, ומצאתי לא אותו בדיוק (ובטח שלא את המצולמת האלמונית), אבל את הבנות שלו. שתיים מהן, חנה ושֵׁיבע, עסקו גם הן בצילום, וכנראה שנספו; אחותן ורדה מלאה 'דפי עד' עבורן (פעמיים, כנראה; אני מתנצלת שלא צירפתי קישורים, כי משום מה הם לא עובדים לי, אבל אתם יכולים לחפש בעצמכם [עדכון, 4.6.2012: יד ושם שינו קצת את האתר, ועכשיו אני יכולה לקשר ישירות לדפים]). היא שרדה, ולפחות ב-1999 עדיין חיה בתל אביב. אולי מישהו שמכיר את ורדה גלבוע יגיע לכאן. אולי היא עדיין חיה. אולי היא יכולה לספר על הסטודיו של אבא שלה, ליפמן קארפ. אולי היא אפילו תזהה את התמונה.
ואולי לא.
הסיפור קיים, איפשהו, גם אם לעולם לא נגלה את כולו. וזה נורא יפה בעיניי.



Update (June 4 2012): Not long ago I was looking at the blog statistics and saw that someone got here through searching "varda gilboa" (on Google Uruguay, if it matters). I got a bit curious and tried the search myself, and among a few irrelevant results I ran into this. Scroll down a bit, she's there. Just one line, though: 'Born in Poland in 1914. Composer. Lived in Israel.' The biographical details fit what we know so far, so I wouldn't be surprised if it the same person. And the detail about her being a composer - this was interesting. So I tried a Hebrew search, to see if I can find what she composed, and came up with two songs, one nearly forgotten, one immensely popular. The first one is a little song called 'Ruach Ruach' ('Wind, O Wind'), which was sung by the marvelous Chava Alberstein when she was very young, in a song festival in 1967 (it was surprisingly hard to find online, but you can hear it in this recording, starting around the 15-minute mark). The second is 'Happy Birthday'. No, not the one most English-speakers will be thinking about, which was composed by Patty and Mildred Hill; but this Hebrew birthday song is just as popular, over here, and similarly serves as a 'default' birthday song. You can hear a typical example in the video below. This is one of those songs that are so popular that you usually don't even stop to think that they had a composer - but they did, and she was (probably) the daughter of photographer Lipman Karp. What a fasinating story this is turning out to be.
(I was gonna say something like 'Next time you sing Happy Birthday, think of her', but holy crap, why would you do that? That would be depressing. You do not want to think about the Holocaust on someone's birthday. So, yeah, don't do that. But just know she composed it.)

עדכון (4.6.2012): הסתכלתי לא מזמן בסטטיסטיקות של הבלוג וראיתי שמישהו הגיע לכאן בחיפוש של "varda gilboa" (בגוגל אורוגוואי, אם זה משנה). זה סקרן אותי קצת, וניסיתי לחפש בעצמי, ובין כמה תוצאות בלתי-רלוונטיות בעליל נתקלתי גם בזה. תגללו קצת למטה ותראו אותה. רק שורה אחת: 'נולדה בפולין ב-1914. מלחינה. חיה בישראל.' הפרטים הביוגרפיים מתאימים למה שידוע לנו עד כה, אז לא יפתיע אותי אם אכן מדובר באותה אישה. והפרט על זה שהיא מלחינה - זה בהחלט נראה לי מעניין. אז ניסיתי לחפש בעברית ולראות אם אני יכולה למצוא מה בדיוק היא הלחינה, ועלו ברשתי שני שירים, אחד עלום למדי ואחד פופולרי מאוד. הראשון הוא שיר בשם 'רוח רוח'; לא זה שאתם חושבים עליו, שכתבה מרים ילן-שטקליס ושרו כל מיני זמרים, ביניהם אריק איינשטיין, אלא אחד אחר, שכתב אוריאל אופק, ושרה חווה אלברשטיין הצעירה מאוד בפסטיבל הזמר והפזמון של 1967 (היה לי קשה להפתיע למצוא את השיר הזה ברשת, אבל אפשר לשמוע אותו בהקלטה הזו - יחד עם יורם ארבל צעיר אחד, ועוד כל מיני קולות מוכרים יותר ופחות - החל מדקה 15 לערך). השיר השני הוא 'היום יום הולדת'. כן, הזה - השיר שהוא פחות או יותר ברירת המחדל של שירי יום הולדת (הקלטה שלו היה קל בהרבה למצוא, ובחרתי אחת שמדגימה פחות או יותר איך בדרך כלל שומעים אותו), שהוא כל כך פופולרי שבדרך כלל אפילו לא עוצרים לחשוב שמישהו הלחין אותו. אבל הייתה לו מלחינה, והיא הייתה (ככל הנראה) הבת של ליפמן קארפ, הצלם. איזה סיפור מרתק מתגלגל פה.
(עמדתי להוסיף משהו כמו 'בפעם הבאה שאתם שרים "היום יום הולדת" תחשבו עליה', אבל אלוהים אדירים, למה שתעשו דבר כזה? זה ממש מדכא. אתם לא רוצים לחשוב על השואה ביום הולדת של מישהו. אז, כן, אל תעשו את זה. פשוט תדעו שהיא הלחינה את השיר.)

Friday, July 9, 2010

An Old-Fashioned Gentleman - ג'נטלמן של פעם

האיש הזה מוצא חן בעיניי. מצאתי את התמונה בחנות עתיקות קטנה אך מרשימה ליד המדרחוב (הייתי צריכה לחפש בדפי זהב כדי למצוא את שם החנות: טריאונפו ספרים והדפסים), ואין עליה שום פרטים מזהים אז אני לא יודעת שום דבר על נסיבות הצילום, אבל האיש הזה פשוט מוצא חן בעיניי. הוא כל כך אלגנטי! אני לא בטוחה אם הוא לובש מתנייה או סתם עניבה מעניינת עם חליפת שני חלקים, אבל עושה רושם שהוא חשב בצורה מדוקדקת על כל הפרטים, מהקפל המוקפד במכנסיים ועד לפוזה עם המקל. חוץ מזה, הגלימה/מעיל שלו מדליק/ה להפליא.
לצערי אין לי מושג איפה הוא נמצא (הבניין ברקע נראה לי כמו משהו אירופאי גנרי למדי), או מתי הוא צולם. בניחוש פרוע הייתי אומרת שמדובר על הרבע הראשון של המאה ה-20, אבל אין לי ממש סימוכין לעניין, רק מין תחושה כללית שכזו.

I like this guy. I found this picture in a small-but-impressive antique store near Ben Yehuda St. (I had to search the Yellow Pages to find their name: Triunfo Books and Prints), and there are no details on it so I know practically nothing about any of its circumstances, but I like this guy. He's just so dapper! I can't tell if it's a waistcoat he's wearing, or just an interesting tie with a 2-piece suit, but he seems to have taken special care of all details, from those immaculate creases in his trousers to the exact pose of holding his cane, for the picture. And this cloak/coat is awesome.
Unfortunately, I have no idea where he is (that building in the background seems pretty generically European to me), or when this was taken. At a wild guess I would say the first quarter of the 20th century, but this is not really based on anything except a general feeling.




הוא גם קצת מזכיר לי את ז'בוטינסקי, ויכול להיות שזו אחת הסיבות שקניתי את התמונה מלכתחילה. אבל הוא לא באמת דומה לו; אני חושבת שזה רק בגלל המשקפיים, ואולי גם ההבעה שלו באופן כללי.

Also, he kind of reminded me of Jabotinsky, which might have been another reason I bought this picture. But he doesn't actually look like him; it's just the glasses, I think, and maybe his general expression.

Sunday, July 4, 2010

The March - הצעדה

Short one this time. After the previous Mount Scopus postcard, I thought I'll put up this one as well. This one, however, is from the second Hebrew University campus in Jerusalem, Givat Ram - which, in 1966, was still the 'new campus'.
I don't really pass through Givat Ram that often, but I think the actual buildings didn't change much; the hill in the background is now built over with government buildings.

והפעם בקצרה. בעקבות הגלויה הקודמת, עם צילום האוניברסיטה בהר הצופים, החלטתי להעלות גם את הגלויה הזו. לעומת הקודמת, כאן מצולם הקמפוס השני של האוניברסיטה, גבעת רם - שב-1966 עדיין היה צורך לציין שהוא ה-new campus.
אני לא כ"כ עוברת בגבעת רם, אבל נדמה לי שהבניינים לא ממש השתנו; על הגבעה ברקע כבר בנו מאז את קריית הממשלה.


Front:
צד קדמי:



The message is short and to the point. Google wasn't much help this time, and I couldn't find out what this march was, which passed in Beit Shemesh in March of 1966; Zvi Landner, Gideon Rozen and Moshe (from the shed) also remained anonymous (there was a Gideon Rozen - Gidonchik - in the naval sabotage division of the Plamach, but I have no way of knowing if it's really the guy). The postal stamp is nice: In every season / vacation and tour / around Israel (in Hebrew it kinda rhymes).
המסר קצר וענייני. גוגל לא עזר במיוחד הפעם, ולא הצלחתי לגלות איזו צעדה עברה בבית שמש במארס 1966; גם צבי לנדנר, גדעון רוזן ומשה (ההוא מהצריף) נשארו אלמונים (היה גדעון רוזן אחד - גדעונצ'יק - בפלוגת החבלה הימית של הפלמ"ח, אבל אין לי דרך לדעת אם זה באמת הוא). אגב, שימו לב לחותמת הבול: 'כל עונות השנה / הינפש וטייל / במרחבי ישראל'. נחמד.

Back:
צד אחורי:


24.III.66
לגדעון חג שמח,
להתראות ביום ג' III.29 בשעה 5:30 אחה"צ ליד צריפו של משה רח' הארי 7. נוסעים לבית שמש לשמח הצועדים. אל תשכח
צבי לנדנֶר
24.III.66
To Gideon, have a happy holiday,
See you on Tuesday 29.III at 5:30 PM near Moshe's shed, 7 HaAri St. Going to Beit Shemesh to cheer the marchers.
Don't forget
Zvi Landner

And that's it, really. A quick peek at 60s-era Jerusalem (and Hebrew U), and one mysterious march. I'll update with something of a different ilk later this week.
וזהו, בעצם. עוד הצצה לירושלים (ולאוניברסיטה העברית) של שנות ה-60, וצעדה מסתורית אחת. בהמשך השבוע אעלה משהו קצת אחר.

Update: My dad, who was actually around in the 60s, suggested that this might have been the 'Four Day March', which was a kind of competitive march that ended in Jerusalem (the winning group went to the International Four Day March in Nijmegen,the Netherlands). Google helped us find that the 1961 Four Day March was in 20-23.3, and it looks like the 1962 and 1963 marches were around that general time frame as well, so it seems plausible that in 1966 it'd be passing through Beit Shemesh on 29.3. I suppose that solves a little bit of the mystery...

עדכון: אבא שלי, שהיה כאן בשנות ה-60, הציע שאולי מדובר ב'צעדת ארבעת הימים' - צעדה תחרותית שנגמרה בירושלים (הקבוצה המנצחת המשיכה לצעדת ארבעת הימים של ניימכן שבהולנד). בעזרת גוגל מצאנו שצעדת ארבעת הימים ב-1961 היתה בתאריכים 20-23.3, ועושה רושם שגם הצעדות של 1962 ו-1963 היו בסביבות אותו הזמן, אז נראה די הגיוני שהצעדה של 1966 עברה בבית שמש ב-29.3. אני חושבת שזה מפוגג לפחות חלק מהמסתורין...

Thursday, July 1, 2010

Mount Scopus - הר הצופים

והפעם, גלויה של ממש. שמתי לב אליה קודם כל בגלל התמונה - הר הצופים, מרחק כ-20 דקות הליכה מהבית שלי והמקום בו ביליתי חלק גדול מהשנים האחרונות. אבל זה לא הר הצופים שאני מכירה; הגלויה היא מ-1968, לפני שבנו את רוב החלקים שמרכיבים את האוניברסיטה כיום. אני חושבת שמה שנראה כמו שדה חרוש בקדמת התמונה הוא כנראה עבודות ההכנה למה שיהפוך ברבות הימים למבוך הבטון של הפקולטאות למדעי הרוח ולמדעי החברה.
This time, an actual postcard. I first noticed it because of the picture - Mount Scopus, a ~20-minute walk from my home and the place where I have spent a large part of the last few years. But this is not the Mount Scopus I know; this postcard is from 1968, before most of the buildings that constitute today's university have been built. I think that what looks like a tilled field in the foreground is actually preparation work for the construction of what will someday become the concrete labyrinth of the Humanities and Social Studies faculties.
צד קדמי:
Front:

מה שכתוב בגלויה מקסים בעיניי, ביומיומיות ובהומור ובמשפחתיות שלו. אני לא יודעת מי היתה התמי הזו, אבל היא נשמעת נחמדה.
I find the message on the postcard charming, with its atmosphere of everyday, of humour and family. I don't know who this Tami was, but she sounds nice.

צד אחורי:
Back:


29.8.68
אמא יקרה!
בשם אלוהים - מה כל הדאגה לארץ? הכל שפיר ואין מה לדאוג. את נשמעת כמו שריד ממלחמת העולם ה-II! אני מציירת, אבא נהנה מהגינה, אני עובדת רוחצת כלים, ואבא נהנה מהגינה. חלוקה צודקת.
מה לכתוב לך כשאת רואה את הכל ואנחנו רואים מקסימום את כלבו "שלום" ואת החצר שלנו?
כן, דבר אחד (פרקטי) אם עדיין לא קנית לי make up, יש פטנט חדש ל-eye liner שקוראים לו "פלסטיק", מורחים אותו ואחר כך אפשר להחזיק בקצה ולהוריד את כל העסק בבת-אחת, שמא את קונה?
כל הבנדה של החתולים (לא תאמיני כמה היתוֹספו...) מחכה בציפייה
     להת' תמי.
אגב, למרבה הפלא שנינו מתגעגעים אלייך. תמי

29.8.68
Dear mum!
For Heaven's sake - what is all this worrying about Israel? All is fine, and there's nothing to worry about. You sound like a remnant of World War II! I draw, dad enjoys the garden, I work and wash the dishes, and dad enjoys the garden. Fairly shared.
What can I write you when you are seeing everything, and the most we see is the Shalom Tower and our yard?
Oh yeah, one (practical) thing, if you didn't buy me make up yet, there is a new patent eye liner called "plastic", you apply it and afterwards you can grab the tip and pull the whole thing off, shall you buy some?
The whole banda of cats (you will not believe how many more there are) is eagerly expecting you
      See ya, Tami
By the way, you'll be surprised to know we're both missing you. Tami


כשסרקתי את הגלויה הזו, הסקרנות הובילה אותי לחפש את המלון שבכתובת, לראות אם הוא עדיין קיים. ומכיוון שהאינטרנט הוא כלי מאוד מגניב, היו גם פירות לחיפוש - ואם זה מעניין אתכם, הם אחרי הג'אמפ (אם יש מונח עברי ל-jump break הזה, אנא האירו את עיניי; חצי שעה של גיגולים הספיקה לי).
When I scanned this postcard, I got curious about the hotel in the address, and searched to see if it still exists. And since the internet is awesome, this search had fruits - which, if you're interested, you can find after the jump.